ריטב"א על שבועות ל״א

מהדורה: חידושי הריטב"א, לבוב תקפז

מקור שבועות ל״א
1 קוֹלָר תָּלוּי בְּצַוַּאר עֵדִים? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחַק״.
2 סִימָן: תְּלָתָא תַּלְמִיד, וּתְלָת בַּעֲלֵי חוֹב, סְמַרְטוּט שׁוֹמֵעַ וּמַטְעִים
3 מִנַּיִן לְתַלְמִיד שֶׁיּוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ וְרוֹאֶה זְכוּת לֶעָנִי וְחוֹב לֶעָשִׁיר – מִנַּיִן שֶׁלֹּא יִשְׁתּוֹק? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק״.
4 מִנַּיִן לְתַלְמִיד שֶׁרוֹאֶה אֶת רַבּוֹ שֶׁטּוֹעֶה בַּדִּין, שֶׁלֹּא יֹאמַר: אַמְתִּין לוֹ עַד שֶׁיִּגְמְרֶנּוּ; וְאֶסְתְּרֶנּוּ וְאֶבְנֶנּוּ מִשֶּׁלִּי, כְּדֵי שֶׁיִּקָּרֵא הַדִּין עַל שְׁמִי? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק״.
5 מִנַּיִן לְתַלְמִיד שֶׁאָמַר לוֹ רַבּוֹ: יוֹדֵעַ אַתָּה בִּי שֶׁאִם נוֹתְנִין לִי מֵאָה מָנֶה אֵינִי מְבַדֶּה; מָנֶה יֵשׁ לִי אֵצֶל פְּלוֹנִי, וְאֵין לִי עָלָיו אֶלָּא עֵד אֶחָד – מִנַּיִן שֶׁלֹּא יִצְטָרֵף עִמּוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק״.
6 הַאי מִ״דְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק״ נָפְקָא?! הָא וַדַּאי שַׁקּוֹרֵי קָא מְשַׁקֵּר, וְרַחֲמָנָא אָמַר: ״לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר״! אֶלָּא כְּגוֹן דַּאֲמַר לֵיהּ: וַדַּאי חַד סָהֲדָא אִית לִי, וְתָא אַתָּה קוּם הָתָם וְלָא תֵּימָא וְלָא מִידֵּי, דְּהָא לָא מַפְּקַתְּ מִפּוּמָּךְ שִׁקְרָא – אֲפִילּוּ הָכִי אָסוּר, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק״.
7 מִנַּיִן לַנּוֹשֶׁה בַּחֲבֵירוֹ מָנֶה, שֶׁלֹּא יֹאמַר: אֶטְעָנֶנּוּ בְּמָאתַיִם – כְּדֵי שֶׁיּוֹדֶה לִי בְּמָנֶה, וְיִתְחַיֵּיב לִי שְׁבוּעָה, וַאֲגַלְגֵּל עָלָיו שְׁבוּעָה מִמָּקוֹם אַחֵר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק״.
8 מִנַּיִן לַנּוֹשֶׁה בַּחֲבֵירוֹ מָנֶה וּטְעָנוֹ מָאתַיִם, שֶׁלֹּא יֹאמַר: אֶכְפְּרֶנּוּ בְּבֵית דִּין וְאוֹדֶה לוֹ חוּץ לְבֵית דִּין, כְּדֵי שֶׁלֹּא אֶתְחַיֵּיב לוֹ שְׁבוּעָה וְלֹא יְגַלְגֵּל עָלַי שְׁבוּעָה מִמָּקוֹם אַחֵר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק״.
9 מִנַּיִן לִשְׁלֹשָׁה שֶׁנּוֹשִׁין מָנֶה בְּאֶחָד, שֶׁלֹּא יְהֵא אֶחָד בַּעַל דִּין וּשְׁנַיִם עֵדִים, כְּדֵי שֶׁיּוֹצִיאוּ מָנֶה וְיַחְלוֹקוּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק״.
10 מִנַּיִן לִשְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ לַדִּין, אֶחָד לָבוּשׁ סְמַרְטוּטִין וְאֶחָד לָבוּשׁ אִיצְטְלִית בַּת מֵאָה מָנֶה, שֶׁאוֹמְרִין לוֹ: לְבוֹשׁ כְּמוֹתוֹ אוֹ הַלְבִּישֵׁהוּ כְּמוֹתְךָ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק״. כִּי הֲווֹ אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא בַּר רַב הוּנָא, אֲמַר לְהוּ: שְׁלוּפוּ פּוּזְמוּקַיְיכוּ וְחוּתוּ לְדִינָא.
11 מִנַּיִן לְדַיָּין שֶׁלֹּא יִשְׁמַע דִּבְרֵי בַּעַל דִּין חֲבֵירוֹ קוֹדֶם שֶׁיָּבֹא בַּעַל דִּין חֲבֵירוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק״.
12 מִנַּיִן לְבַעַל דִּין שֶׁלֹּא יַטְעִים דְּבָרָיו לַדַּיָּין קוֹדֶם שֶׁיָּבֹא בַּעַל דִּין חֲבֵירוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק״. רַב כָּהֲנָא מַתְנֵי מִ״לֹּא תִשָּׂא״ – ״לֹא תַשִּׂיא״.
13 ״וַאֲשֶׁר לֹא טוֹב עָשָׂה בְּתוֹךְ עַמָּיו״ – רַב אָמַר: זֶה הַבָּא בְּהַרְשָׁאָה, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: זֶה הַלּוֹקֵחַ שָׂדֶה שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ עֲסִיקִין.
14 אֵינָהּ נוֹהֶגֶת אֶלָּא בִּרְאוּיִן לְהָעִיד כּוּ׳. לְאַפּוֹקֵי מַאי? אָמַר רַב פָּפָּא: לְאַפּוֹקֵי מֶלֶךְ. וְרַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר: לְאַפּוֹקֵי מְשַׂחֵק בְּקוּבְיָא.
15 מַאן דְּאָמַר מְשַׂחֵק בְּקוּבְיָא – כׇּל שֶׁכֵּן מֶלֶךְ; וּמַאן דְּאָמַר מֶלֶךְ – אֲבָל מְשַׂחֵק בְּקוּבְיָא, מִדְּאוֹרָיְיתָא מִחְזָא חֲזֵי, וְרַבָּנַן הוּא דְּפַסְלוּהוּ.
16 בִּפְנֵי בֵּית דִּין וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין כּוּ׳. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי?
17 אַמְרוּהָ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא: בְּדוּן מִינַּהּ וּמִינַּהּ – בְּדוּן מִינַּהּ וְאוֹקֵי בְאַתְרַהּ קָא מִיפַּלְגִי.
18 רַבִּי מֵאִיר סָבַר: דּוּן מִינַּהּ וּמִינַּהּ מִפִּקָּדוֹן; מָה פִּקָּדוֹן – מוּשְׁבָּע מִפִּי עַצְמוֹ חַיָּיב, אַף עֵדוּת – מוּשְׁבָּע מִפִּי עַצְמוֹ חַיָּיב, וּמִינַּהּ, מָה פִּקָּדוֹן – בֵּין בְּבֵית דִּין וּבֵין שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין, אַף עֵדוּת – בֵּין בְּבֵית דִּין וּבֵין שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין.
19 וְרַבָּנַן סָבְרִי: דּוּן מִינַּהּ וְאוֹקֵי בְּאַתְרַהּ; מָה פִּקָּדוֹן – מוּשְׁבָּע מִפִּי עַצְמוֹ חַיָּיב, אַף עֵדוּת – מוּשְׁבָּע מִפִּי עַצְמוֹ חַיָּיב. וְאוֹקֵי בְּאַתְרַהּ: מָה מוּשְׁבָּע מִפִּי אֲחֵרִים – בְּבֵית דִּין אִין, שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין לָא; אַף מוּשְׁבָּע מִפִּי עַצְמוֹ – בְּבֵית דִּין אִין, שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין לָא.
20 אֲמַר לְהוּ רַב פָּפָּא: אִי מִפִּקָּדוֹן גָּמְרִי לַהּ רַבָּנַן, דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּדוּן מִינַּהּ וּמִינַּהּ.
21 אֶלָּא הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבָּנַן – דְּמַיְיתוּ לַהּ בְּקַל וָחוֹמֶר: וּמָה מִפִּי אֲחֵרִים חַיָּיב, מִפִּי עַצְמוֹ לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?!
22 וּמִדְּמַיְיתוּ לַהּ מִקַּל וָחוֹמֶר – דַּיּוֹ לַבָּא מִן הַדִּין לִהְיוֹת כַּנִּדּוֹן: מָה מוּשְׁבָּע מִפִּי אֲחֵרִים – בְּבֵית דִּין אִין, שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין לָא; אַף מוּשְׁבָּע מִפִּי עַצְמוֹ – בִּפְנֵי בֵּית דִּין אִין, שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין לָא.
23 אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרַב פָּפָּא: מִי מָצֵית אָמְרַתְּ דְּלָאו בְּדוּן מִינַּהּ וּמִינַּהּ פְּלִיגִי?! וְהָתְנַן גַּבֵּי פִּקָּדוֹן: שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן נוֹהֶגֶת בַּאֲנָשִׁים וּבְנָשִׁים, בִּרְחוֹקִין וּבִקְרוֹבִין, בִּכְשֵׁרִין וּבִפְסוּלִין, בִּפְנֵי בֵּית דִּין וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין – מִפִּי עַצְמוֹ; וּמִפִּי אֲחֵרִים אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּכְפּוֹר בּוֹ בְּבֵית דִּין. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בֵּין מִפִּי עַצְמוֹ וּבֵין מִפִּי אֲחֵרִים – כֵּיוָן שֶׁכָּפַר בּוֹ חַיָּיב.
24 מוּשְׁבָּע מִפִּי אֲחֵרִים בְּפִקָּדוֹן מְנָא לְהוּ לְרַבָּנַן דְּחַיָּיב? לָאו דְּגָמְרִי לַהּ מֵעֵדוּת – וּשְׁמַע מִינַּהּ בְּדוּן מִינַּהּ וּמִינַּהּ פְּלִיגִי?
25 מֵהַהִיא – אִין; מֵהָא – לֵיכָּא לְמִשְׁמַע מִינַּהּ.
26 וְחַיָּיבִין עַל זְדוֹן הַשְּׁבוּעָה. מְנָהָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: בְּכוּלָּן נֶאֱמַר בָּהֶן ״וְנֶעְלַם״, וְכָאן לֹא נֶאֱמַר בָּהּ ״וְנֶעְלַם״; לְחַיֵּיב עַל הַמֵּזִיד כַּשּׁוֹגֵג.
27 וְעַל שִׁגְגָתָהּ עִם זְדוֹן הָעֵדוּת. הֵיכִי דָּמֵי שִׁגְגָתָהּ עִם זְדוֹן הָעֵדוּת? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּאוֹמֵר ״יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁשְּׁבוּעָה זוֹ אֲסוּרָה, אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ אִם חַיָּיבִין עָלֶיהָ קׇרְבָּן אִם לֹא״.
28 וְאֵין חַיָּיבִין עַל שִׁגְגָתָהּ גְּרֵידְתָּא. לֵימָא תְּנֵינָא לִדְרַב כָּהֲנָא וּדְרַב אַסִּי?
29 לָא; אַף עַל גַּב דִּתְנַן, אִיצְטְרִיךְ; סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הָכָא הוּא דְּלָא כְּתִיב ״וְנֶעְלַם״ דְּבָעֵינַן שׁוֹגֵג דּוּמְיָא דְּמֵזִיד; אֲבָל הָתָם דִּכְתִיב ״וְנֶעְלַם״, אֲפִילּוּ שִׁגְגָתָהּ כֹּל דְּהוּ; קָא מַשְׁמַע לַן.
30 מַתְנִי׳ שְׁבוּעַת הָעֵדוּת כֵּיצַד? אָמַר לִשְׁנַיִם: ״בּוֹאוּ וְהַעִידוּנִי״; ״שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת״, אוֹ שֶׁאָמְרוּ לוֹ ״אֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת״; ״מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם״, וְאָמְרוּ: ״אָמֵן״ – הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּיבִין.
31 הִשְׁבִּיעַ עֲלֵיהֶם חָמֵשׁ פְּעָמִים חוּץ לְבֵית דִּין, וּבָאוּ לְבֵית דִּין וְהוֹדוּ – פְּטוּרִין. כָּפְרוּ – חַיָּיבִין עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת. הִשְׁבִּיעַ עֲלֵיהֶן חָמֵשׁ פְּעָמִים בִּפְנֵי בֵּית דִּין וְכָפְרוּ – אֵינָן חַיָּיבִין אֶלָּא אַחַת. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מָה טַעַם? הוֹאִיל וְאֵינָם יְכוֹלִין לַחְזוֹר וּלְהוֹדוֹת.
32 כָּפְרוּ שְׁנֵיהֶן כְּאֶחָד – שְׁנֵיהֶן חַיָּיבִין. בְּזֶה אַחַר זֶה – הָרִאשׁוֹן חַיָּיב וְהַשֵּׁנִי פָּטוּר. כָּפַר אֶחָד וְהוֹדָה אֶחָד – הַכּוֹפֵר חַיָּיב.
33 הָיוּ שְׁתֵּי כִּיתֵּי עֵדִים, כָּפְרָה הָרִאשׁוֹנָה וְאַחַר כָּךְ כָּפְרָה הַשְּׁנִיָּה – שְׁתֵּיהֶן חַיָּיבוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהָעֵדוּת יְכוֹלָה לְהִתְקַיֵּים בִּשְׁתֵּיהֶן.
34 גְּמָ׳ אָמַר שְׁמוּאֵל: רָאוּהוּ שֶׁרָץ אַחֲרֵיהֶן, אָמְרוּ לוֹ: ״מָה אַתָּה רָץ אַחֲרֵינוּ? שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לָךְ עֵדוּת״ – פְּטוּרִין, עַד שֶׁיִּשְׁמְעוּ מִפִּיו. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? תְּנֵינָא: שִׁילַּח בְּיַד עַבְדּוֹ, אוֹ שֶׁאָמַר לָהֶן הַנִּתְבָּע: ״מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם, שֶׁאִם אַתֶּם יוֹדְעִין לוֹ עֵדוּת – שֶׁתָּבוֹאוּ וּתְעִידוּהוּ״ – הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִים,
פירוש ריטב"א על שבועות ל״א
1 ויחלקו ביניהם פי' דאי בשסלקו נפשייהו כראוי הא קי"ל דשותפין מעידין זה לזה ומיהו אפי' בשסלקו עצמן כראוי צריך להודיע כן משום חשד דמדבר שקר תרחק. כדי שלא אתחייב לו שבועה ולא יגלגל עלי שבועה וכו' לרבותא נקטינהו דאפי' משום מפטר נפשיה משתי שבועות לית לן למעבד הכי: או הלבישהו כמותך פי' לאו כמותך ממש שזה דבר רחוק הוא אלא לאפוקי שלא יהא הוא לבוד איצטלית וחברו סמרטוט. זה הבא בהרשאה אומר היה מורי הרב ז"ל דבמקום דאיכא חשש קטטא בבע"ד זה עם זה דמצוה נמי עביד מפני דרכי שלום והיינו דתקון רבנן אורכתא למי שהתובע בעיר אחרת זה הלוקח שדה שיש עליו עסיקין פי' עוררין דוקא לוקח אבל אם נותן לו במתנה מותר לו לקבל למאן דדחיקא ליה שעתא ואינו בכלל שונא מתנות דלא מיחזי בהא כמאן דזבין דיני. למעוטי מלך נראין דברי רבותינו בעלי התוס' ז"ל האומרים דמסתמא קאמר בכל מלך ואפי' מלכי בית דוד ואע"ג דהא דתנן בפרק כ"ג מלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו אוקימנא מאי דקתני לא דן ולא דנין אותו במלכי ישראל דוקא אבל לא למלכי בית דוד דהא כתיב בהו דינו לבקר משפט וכיון דכן דיינינן להו משום התקוששו וקושו היינו דוקא לגבי דן ודנין אותו ומטעמא דכתיבנא אבל לגבי מה שאינו מעיד משום כבודו בכל מלך דהא מדאוריי' הוא ודומיא דצורבא מרבנן דלא אזיל לקמיה דיינא דבציר מיניה לאסהודי והכי משמע בסוגיין דמלך שאינו מעיד מדאורייתא וכדאמרינן מלך דאין אבל משחק בקובייא מדאורייתא מיחזא חזי דאלמא מלך אפילו מדאורייתא לא חזי למיזל לאסהודי והא דלא אמרינן הכא למעוטי כ"ג שאינו מעיד כדאיתא התם משום דלא פסיק' מילתא דהא מעיד לבן מלך כדאיתא התם למעוטי משחק בקובייא פי' נקט חדא מינייהו וה"ה לכל שאר פסולי עדות דרבנן:
2 אלא היינו טעמא דרבנן דמייתי לה מק"ו וכו' פי' וכיון שכן דיו לבא מן הדין להיות כנדון כשם שמפי אחרים בב"ד כך מפי עצמו בב"ד מנא להו וכו' דגמרי לה מעדות פי' דהא ליכא למימר בהא ח"ו דאדרבא נשבע מפי עצמו חמור יותר ומש"ה חייב שלא בב"ד אבל מושבע מאחרים בב"ד ודו"ק. בדון מינה ומינה פליגי פי' דר"מ סבר דון מינה ומינה מה התם בב"ד אף ה"נ בב"ד ורבנן סברי אוקי באתרא מה נשבע דכתיב בגופי' אפי' שלא בב"ד אף מושבע מאחרים דגמר מעדות אפי' שלא בב"ד. מההיא אין מהא וכו' וכיון דבההיא מודו כולהו דבדון מינה ומינה פליגי וק"ל כרבנן ילפינן מינה לעלמא דאמרינן דון מינה ואוקי באתרא. ה"ד שגגת שבועה דעם זדון העדות דחייב ה"ד דחייב קרבן דאלו בלא חיוב קרבן שפיר משכחת לה באומר מותר להאי דפרישית לעיל בפי' רש"י ז"ל דאומר מותר בשבועה מותר ופטור ולהכי נקט האי לישנא דחייב ודוק. באומר איני יודע ששבועה זו אסורה ואיני יודע אם חייבים עליה קרבן פי' ואתייא אפי' לרבנן דפליגי עליה דמונבז וכדאמר רב נחמן גבי שבועת ביטוי בפ' דלעיל ועל ההיא דהתם סמך התלמוד שלא לפרשן כאן. לימא תנינא לדרב כהנא ור"א פי' רש"י ז"ל ומאי מספקא להו התם לרב כהנא ור"א מעיקרא. אבל בעלמא דכתב רחמנא ונעלם הו"א דמחייב קרבן פי' דהא אין לך גדול ונעלם מזה קמ"ל דאפ"ה פטור משום האדם בשבועה:
3 שבועת העדות כיצד אמר לשנים וכו' עד או שאמרו לו אין אנו יודעין לך עדות משביע אני עליכם ואמרו אמן חייבין איכא למידק דהא מדקתני באידך בבא השביע עליהם חוץ לב"ד מכלל דהאי רישא בב"ד וא"כ ק"ל כיון דא"ל בב"ד אין אנו יודעין לך עדות כי הדר א"ל משביע אני עליכם וענו אמן למה חייבין קרבן שהרי כיון שכפרו בב"ד פ"א שום אינם יכולים לחזור ולהודות וכל שאינם יכולים לחזור ולהודות שבועת דברים הוא ופטור מקרבן וכ"ת דמיירי שהשביעם תוך כדי דבור של כפירה והא בגמ' לא דייקינן תוך כדי דבור של כפירה כדבור אלא מסיפא וי"ל דלעולם תוך כדי דבור ובגמ' לא איצטריכי' למידק אלא תוך כדי דבור של חבירו דאלו הוא תוך כדי דבור שלו פשיטא שהוא כדבור עוד י"ל דהא רישא כפירה דאין אנו יודעים לך עדות חוץ לב"ד שבועה בב"ד ולאו כסיפא דקתני שהשביעם חוץ לב"ד ומיהו אכתי איכא למידק על מתני' כיון דשבועה בב"ד היא למ"ל וענו אמן דהא לכ"ע כל שבב"ד אפי' מושבע מפי אחרים חייב שהרי כופרים עתה בב"ד ובשלמא לרש"י ז"ל שהוא סובר דכל מושבע מפי אחרים ושתק לאו כפירה היא י"ל דהיינו דקתני וענו אמן ולא להיות נשבעין מפי עצמם אלא כעין אמנת דברים ודלא ליהוי כשתיקה שהיא כהודאה אבל לפי' הרמב"ן ז"ל דס"ל דשתיקה דבתר מושבע מאחרים כפירה היא למ"ל למימר וענו אמן לאו דוקא אלא כלפי דנקטה לרישא בנשבע מפי עצמו כדקתני שבועה שאין אנו יודעים לך עדות נקט הכא וענו אמן לסיים תרי גווני דנשבע מפי עצמו ולשון רש"י ז"ל נוח יותר דהא בכולהו בבי נקיט כפירה לחיובא ולא אישתמיט בחדא מינייהו למיתני חיובא בשתיקה וכן דעת מורי הרשב"א ז"ל. השביע עליהם חמשה פעמים חוץ לב"ד ובאו לב"ד והודו פטורין הא ודאי מתני' לפום פשטא בין ר"מ ובין רבנן היא ומיהו לא משמע דהוייא האי בבא לתרווייהו בחדא גוונא דאלו לרבנן אתייא אף כשענו אמן אבל לא לר"מ שאם ענו אמן נשבעים מעצמם שהוא חייב חוץ לב"ד אע"פ שחזר והודו בב"ד חייב אבל רבינו הרמב"ן ז"ל וכן בתוס' פי' דאף לר"מ אתייא נמי אף כשענו אמן דלא מחייב ר"מ בנשבע מפי עצמו חוץ לב"ד אלא כשעמד בכפירתו ולא בא לב"ד אבל בא לב"ד והודה פטור ולא אמרינן בהא דון מפקדון דשאני פקדון דכפירתו בכ"מ שוה וחוץ לב"ד כב"ד הוא וכל שכפר חוץ לב"ד כפירת ממון הוא אע"פ שאם חזר והודה לו חייב לו ממון משום דאי בעי ליה השתא לאיחיוביה ליה מחייב ואפי' חזר והוד' לו שלא בב"ד נמי חיי' אבל לענין קרבן שהוא בב"ד כפירה גמורה הוא אבל לגבי עדות דכפירה שלא בב"ד אינה כלום שהרי אינה מקום הודאת עדות כל שחזרו והעידו בב"ד שהרי היא מקום הודאת כפירתם שעשו חוץ לב"ד לא חשיבא כלום וכמאן דליתיה דמייא הילכך כשחזרו והודו פטורין אבל אם כפרו הרי קיימו שבועתם שחוץ לב"ד וכיון שנשבע שם חייבים וא"ת וכי חוזרים ומעידים בב"ד מאי הוי דהא לא מהנייא סהדותייהו שהרי נשבעו חוץ לב"ד שלא יודעין לו עדות ואין בידם לחזור ולומר שנשבעו לשקר שהם משימים עצמם רשעים ואין אדם נאמן לשום עצמו רשע וי"ל דלאו ברשעי עסקינן שיאמרו עתה בב"ד שנשבעו לשקר אלא שיאמרו שהיו שכוחים באותה שעה ונזכרו דבהא ודאי נאמנין ועי"ל דאפי' אומרים עכשיו בשקר נשבענו פלגינן דבורא ומהימנינן להו בגופה של עדות ואין נאמנין לומר שנשבענו על שקר דהא תרי ענייני הוא ובתריגופי פלגינן דבורא וכההיא דעד שהעיד באשה שהרג את בעלה דפלגינן דבורא ונאמן שנהרג להשיא את אשתו ואינו נאמן לומר שהוא הרגו לשים עצמו רשע וכדתנן הרגתיו תנשא אשתו. מעתה עד שכפר חוץ לב"ד עדותו ונשבע על כך אם חזר והודה בב"ד מקבלים עדותו ואם כפר בב"ד אע"פ שחזר והודה ונשבע חוץ לב"ד אינו נאמן דכיון שהגיד בב"ד אינו חוזר ומגיד:
4 אמר שמואל ראוהו מטייל לאו דוקא דא"כ היכי אמרינן בסמוך דס"ד דלהוי הא כמאן דאמר להו אלא כלפי מ"ש חוץ לב"ד שיודעין לו עדות הוא דרך שינוייא קרי ליה מטייל וכולה פשוטה היא: